נסיך הפירות מכפר בילו

אתמול חגגו 90 שנה לכפר בילו, כפר שהוקם בתחילת דרכו הרחק מרחובות ועם השנים התקרבה העיר והקיפה אותו. בחגיגות היו נואמים ומצגות והופעות, ובין כל אלה אפשרו לבחור אחד בן 93 , יוסי צפריר לברך לדקה בלבד. יסלחו לי כל החוגגים, אבל הסיפור הגדול של כפר בילו הוא יוסי צפריר, שסיפורו מסמל את עם ישראל, תקומה, גאולה וחקלאות שממאנת להסתיים. במשך זמן רב אני שוקד על כתיבת ספר משפחתו, שהוא מרתק ומרגש, סיפור שחובה לקרוא המשתרע על פני 120 שנה של יבשות מאבקים וגאולת אדמה, חווה חקלאית שגידלו באירופה, סיפורי עליה רווי מתח ועוד.
כשהכרנו ביקש שאתלווה אליו. "בוא תראה את הגידול שלי, 100 דונם פיטאיה. בוא תעלה לרכב של אשתי מאיה" ביקש. הוא נסע במהירות ברכב הקטן עבר כל מהמורה בדרך כמו היה טרקטורון גדול וחלף על פני עשביה מתחתיו, דומה היה לרכב שטח אימתני, כמו יוסי בגילו המתקדם 93 ממשיך לנסוע, לעבוד במלוא המרץ עם המון תשוקה לפיטאיה. הפרי שבארץ חשבו כי הוא צמח לנוי עד שחוקרים מאוניברסיטת בן גוריון הציגו את נפלאותיו וחיפשו חקלאי שיסכים לשתף פעולה. יוסי ראה את הפרי והתאהב בו. בניגוד לפרי הויאטנמי הדי תפל בטעמו יוסי ערך הכלאות ויצר פרי מתוק יותר טעים ובריא מאוד. את הפיתוח עשה בעצמו כי במשרד החקלאות לא האמינו בו והצעירים שם לא הבינו את מה שהוא ממרומי גילו ראה.
ירדנו מהרכב ויוסי בדק את הפרחים, האם איבקו אותם כראוי. פרח לא מאובק לא יצמיח פרי וישאר ריק.
כזה הוא צמח הפיטאיה כמו נסיך מפונק, הכל עושים למענו, מאבקים, מכינים, רק שיצא פרי, והוא כמו נסיך מפונק, לא זז. נטוע בדלי עם אדמת טוף מיוחדת, כי האדמה הרגילה של כפר ביל"ו אינה מספיק ראויה עבורו, זה לא החציל או האשכולית שכניו לשטח.
על פי מחלקת החקלאות של ארה"ב, פרי הפיטאיה עשיר מאוד בסיבים תזונתיים, חלבון, ליקופן, פחמימות, קרוטן, ויטמין C וב-ויטמינים מקבוצת B וביניהם ניאצין (B3) ו-ריבופלאבין (B2). ואם לא די בכך, הוא מכיל גם שפע של פיטונוטריאנטים, המונעים מחלות. בהחלט מספיק כדי לקבל את תואר האצולה של הפירות.
אם הפיטאיה נסיך, יוסי נסיך החקלאות, הוא מביט בפרחים ומתרגש כמו בפעם הראשונה. כל כך רוצה שימתגו את הפרי המיוחד שלו, יסייעו במחקר לפתח אותו. בחזונו הוא רואה את הפרי שלו מגיע עם מדבקה עם השם "בילו", בולט, מיוחד מעל כל הפירות.
כבר אינו צעיר, אולם התעקש לעבור שורה אחר שורה. לא מוותר לעצמו, לא עושה הנחות. "הצעדים", שינן לעצמו, "הצעדים" והמשיך לצעוד. לאחר שהתעייף חזר לרכב הקטן והמשיך לנסוע בין השבילים. שוב ירד ובדק את איבוק פרחים אם נעשה כראוי. הוא הרגיש את החום בפניו והרהר באותם רגעים בהם שהה עם מאיה אשתו בארה"ב בשנות החמישים בהם העז ונסע ללמוד שם כמעט בלי כסף. כיצד מיהר ללכת אחרי המרצה בפרדס העצום בן אלף דונם. המרצה עבר מעץ לעץ וסיפר כיצד טיפל בכל אחד והפליא בידע שלו. יוסי נדהם מהידע שהמרצה הפגין.
"פרופסור", ניסה יוסי אז לעצור אותו לשאול אותו שאלה שהיתה כה חשובה לו. לאחר שהתקרב, המרצה הביט לעיניו. "כן סטודנט", המתין לשאלתו.
"רציתי לשאול שאלה חשובה, מה הדשן הטוב ביותר לפרדס?" שאל.
הביט בו המרצה. "אתה לא יודע?"
"לכן באתי ללמוד ממך", השיב יוסי ממתין עדיין לתשובה.
הישיר המרצה מבטו אליו ואמר: "הדשן הטוב ביותר לפרדס הוא העקבות של בעל הבית. ככל שיש יותר עקבות הפרדס מוצלח יותר", ענה.
יוסי אימץ את התשובה שהייתה עבורו מוטו לחיים. בכל דבר שעשה בחייו דאג להשאיר עקבות. הוא נכח במקום שעבד, בחן ובדק כדי להצליח. נחוש, חרוץ ורץ למרחקים ארוכים מאוד.
הוריו הקימו את המקום, 29 איש בלבד, אביו שנלחם להיות פועל חקלאי אצל הפרדסנים ברחובות ולשכנע אותם כי אינו פחות טוב מפועל ערבי, אימו שלמדה חקלאות בנהלל כדי להגשים את חזונה להיות חקלאית ולעבוד לא פחות טוב מכל גבר.
כשמאיה ויוסי נישאו בחצר הבית הוגשו לאורחים תפוזים לצד מעט עוגות. תמונה מהחתונה אין כי לא רצו לבזבז על הוצאה של צילום אבל הזכרון בלב שלהם שווה כל תמונה. מאיה היתה מורה ולימדה ילדי עולים ולאחר מכן בחרה בבתי ספר בהם התקשו ילדים ללמוד ונפלטו מכל המסגרות ואותם התעקשה ללמד.
במשך השנים עבד יוסי בחברת אגרסקו ליצוא חקלאי, שיווק את האבוקדו באירופה כששם לא ידעו מה זה והגה רעיונות שיווקיים מתקדמים. בשנים האחרונות גילה כאמור את הפיטאיה.
מאיה ויוסי ישבו אתמול בקהל ראו את המופעים היפים אבל המופע האמיתי, הסיפור המרגש באמת הוא יוסי צפריר, שבניגוד לכל התחזיות, בניגוד לכל הבירוקרטיה החקלאית ממשיך לייצר ולעבוד מדי יום. לפעמים לא צריך מופעים ותאורה והבזקים, צריך רק להקשיב לאנשים ולהתרגש מסיפורם כי אלה סיפורים שלא זקוקים לקישוטים מאחר וצמחו מרגבי האדמה.
"תאחל לי להפרד מחיי בגיל 119", הוא מבקש ממני.
"למה לא 120?" שאלתי.
אני רוצה שיכתבו על מצבתי נפטר טרם עת…
"אני לא יכול להבטיח לך כי גם כשתהיה בגיל 121 אני רוצה לאכול פיטאיה ביקשתי…"
בתמונה: יוסי צפריר בשדה הפיטאיה שלו והפרי